פסק-דין בתיק ע"פ 21024-03-12

1.         בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כבוד השופט ד"ר  מ. ארגמן, ס"נ) מיום   8/2/12 בת"פ 33883-07-10.

2.         המשיב הורשע בעבירה של החזקת חיית בר מוגנת, בניגוד  לסעיפים 8(א)(3), 13 ו-14(א) לחוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955 (להלן: "החוק"). על פי עובדות כתב האישום המתוקן , בהן הודה המשיב,  בתאריך 2/8/09 נמצאה בביתו שקית שהכילה מאות קוצי דורבן וכן שקית נוספת שהכילה תכולת קיבה של דורבן.  הדורבן הינו חיית בר מוגנת ולמשיב לא היה היתר למעשיו.

3.         בטיעונים לעונש טענה ב"כ המערערת כי למשיב 4 הרשעות קודמות בעבירות של ציד דורבנים וכי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 7 חודשים, אשר נגזר עליו בבימ"ש השלום בקריות בת.א. 124/08 וכן הוא חתום  התחייבות על סך 10,000 ש"ח. ב"כ המערערת ציינה כי אכן בתיק זה הורשע המשיב בעבירה של החזקה ולא בעבירה של ציד, אך בשים לב לחומרת העבירה ועברו המכביד של המשיב, ביקשה המערערת להפעיל את המאסר המותנה ואת ההתחייבות ואף להטיל קנס נוסף.

4.         סניגורו של המשיב טען בפני בימ"ש קמא כי המשיב כבר שילם על עברו המכביד מחיר כבד, בעבודות שירות שריצה ובקנסות הכבדים ששילם וכי טיעונה של ב"כ המערערת אינו פרופורציונלי לעבירה בה הורשע בתיק זה. הסניגור טען  כי מדובר בשקיות שנמצאו בחצר ביתו של המשיב ולא בביתו וכן טען כי מאז ביצוע העבירה חלף זמן ומאז לא הוגש נגד המשיב כל כתב אישום נוסף . הסניגור טען כי העבירה בה הורשע המשיב הינה עבירת קנס , עבירה פעוטה בגינה אין מקום להפעיל את המאסר המותנה. הסניגור גם הפנה לנסיבות חייו הקשות של המשיב.

5.         ב"כ המערערת השיבה כי אכן מדובר בעבירה של ברירת משפט , אך הדבר נתון לשיקול דעת המאשימה וכי בנסיבות הענין היה מקום להגיש כתב אישום (כאשר הקנס בעבירת ברירת הקנס הינו 730 ש"ח בלבד).

6.         בגזר הדין הקדים בימ"ש קמא וקבע כי בסמכות המאשימה להגיש נגד המשיב כתב אישום בעבירת קנס (לאור סעיף 225 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 , וכי בנסיבות הענין ולאור עברו של המשיב - שיקול הדעת שהפעילה המערערת בהגשת כתב האישום היה נכון.

7.         באשר לגובה הקנס קבע בימ"ש קמא כי משהוגש כתב אישום - סמכות הענישה הינה כפי שנקבע לעבירה, אלמלא הוגדרה כעבירת קנס, כאשר במקרה שבפניו, סעיף 14(א) לחוק קובע לעבירה בה הורשע המשיב עונש של מאסר שנה אחת וקנס, העומד נכון ליום ביצוע העבירה על 26,100 ש"ח.

8.         בימ"ש קמא קבע כי לאחר שבחן את טיעוני הצדדים , הוא הגיע למסקנה שלא להפעיל את המאסר המותנה, להאריכו בשנתיים נוספות ולמצות את הדין עם המשיב במרכיב הקנס. בימ"ש קמא ציין כי הטעמים למסקנתו זו "נעוצים בעובדה, שבניגוד לכתב האישום נשוא התנאי וכתבי אישום קודמים שהוגשו בעניינו, בהם יוחסו למשיב עבירות של צייד וכן עבירות אחרות, הרי שבמקרה בו קא עסקינן, הנאשם הואשם והרשע בעבירת החזקה ולא צייד".

9.         בימ"ש קמא גזר על  המשיב קנס בסך 10,000 ש"ח  או 100 ימי מאסר תחתיו, חתימה על התחייבות בסך 15,000 ש"ח (או 150 ימי מאסר ) להימנע במשך 3 שנים מיום גזר הדין, מלעבור עבירה בה נידון ויורשע עליה וכן הורה על והפעלת התחייבות בסך 10,000 ש"ח כפי שנפסק בבימ"ש השלום בקריות ביום 10.4.08 בת"פ 124/08.  בנוסף, האריך בימ"ש קמא  את המאסר המותנה בן 7 חודשים שנפסק בת"פ  124/08 הנ"ל בשנתיים נוספות מיום מתן גזר הדין.

10.        בפנינו הגישה  המערערת  ערעור על קולת העונש ועתרה  להפעיל את המאסר המותנה אשר תלוי ועומד כנגד המשיב.

11.        המערערת טענה בהודעת הערעור כי  בימ"ש קמא שגה משלא נתן את המשקל מירבי לעברו המכביד של המשיב. המערערת פרטה בהרחבה את מעשי המשיב בעבירות בהן הורשע בעבר וטענה כי מדובר בעבריין סידרתי הפועל באופן עקבי ושיטתי, אשר מזלזל בחוק ובמערכת המשפט וכל העונשים שנגזרו עליו לא הרתיעוהו והנזק המצטבר אשר נגרם לאוכלוסיית הדורבנים ולטבע בכלל ממעשיו היה רב. המערערת הוסיפה וטענה כי הדורבן הינו חיית בר מוגנת האסורה לציד וכי בשנים האחרונות התרבתה מאוד התופעה של ציד דורבנים ואוכלוסייתם מידלדלת. 

12.        המערערת הפנתה בהודעת הערעור לפרוטוקול הדיון מתיקו הקודם של המשיב (ת"פ 124/08 (קריות)), שם הצהיר המשיב כי למד את הלקח, הביע חרטה ואמר כי הוא הולך לדרך אחרת, אולם לאחר כשנה וחצי עבר את העבירה נשוא תיק זה ונמצאו ברשותו מאות קוצי דורבן ותכולת קיבה של דורבן.

13.        בשים לב לאמור, ביקשה המערערת להפעיל את המאסר המותנה. לטענתה,  הגם שבימ"ש קמא הטיל על המשיב קנסות ראויים, אין בכך ענישה אשר תגרום למשיב להפסיק את הפגיעה באוכלוסיית הדורבנים וכי נקיטת מדיניות סלחנית כלפי המשיב פוגעת באלמנט ההרתעה ועלולה לסכן את חיות הבר. 

14.        בפנינו חזרה ב"כ המערערת על נימוקי הערעור ושבה והדגישה את עברו המכביד ואת העובדה שהעונשים שהושתו עליו בעבר לא הרתיעו אותו מלשוב ולבצע עבירה על החוק.

15.        ב"כ המשיב טען כי החזקת תכולת קיבה כלל אינה מהוה עבירה וכי בכתב האישום כלל לא פורטו נסיבות תפיסת השקיות, באופן שספק אם נעברה עבירה. יחד עם זאת, טען כי המשיב הודה בעובדות כתב האישום וחסך זמן שיפוטי יקר. ב"כ המערער טען כי המערערת טענה לנזק משמעותי לטבע אך לא הגישה כל חוות דעת התומכת בטענותיה ולפיכך נזק שכזה כלל לא הוכח.

16.        ב"כ המשיב טען כי התיק בו הוטל על המשיב מאסר על תנאי  עסק בציד בעזרת כלבים בלילה כאשר המשיב עבר אז על 5 חיקוקים שונים, וכאשר  הנסיבות שם היו הרבה יותר חמורות. ב"כ המערער טען כי  הפעלת מאסר על תנאי  הינה תכליתית וכי בית המשפט שהטיל את המאסר המותנה  התכוון כי זה יופעל בנסיבות דומות (של ציד)  ולא כך המקרה הנוכחי.

17.        ב"כ המשיב טען כי בנסיבות תיק זה הפעלת המאסר המותנה תביא לענישה שאינה פרופורציונלית לעבירה וכי צדק בימ"ש קמא כאשר לא הפעיל את המאסר המותנה.  ב"כ המשיב גם חזר והפנה לעובדה כי מאז העבירה נשוא תיק זה  לא נפתחו נגד המשיב תיקים נוספים.

דיון :

18.        הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי ([פורסם בנבו], 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 29.1.2009, בפסקה 11)).